כיצד בלעם ניסה להכניס "עין הרע" אצל בני ישראל?
פרי כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" > שו"ת > אורח חיים > סימן לח > א
סימן לח
א
נשאלתי על חולה המסוכן מאד שנסתכן פתאום ורבים אומרים שהוא מתולעים אי שרי לעשות לו סגולה שקורין אוש גיסין עופרת שיש בזה מלאכה גמורה וחיוב חטאת כמ"ש הרמב"ם והביאו המג"א סי' שי"ח המתיך א' מכל מיני מתכות כו' והאיש היוצק העופרת אומר שריפא ושנה ושילש לחולי תולעים:
לכאורה יש ללמוד היתר מלשון הש"ע סי' שכ"ח ס"ד כל מה שרגילים לעשות לו בחול כו'. אך ממ"ש הרמב"ם בפי' המשניות פ"ח דיומא (דפ"ב ע"א) יש ללמוד לכאורה לאיסור שהרי על מה ששנינו מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין מחצר כבד שלו פי' הוא ז"ל שהטעם משום שזהו דרך סגולה בלבד ולא רפואה ואין דוחי' איסור ע"ז והובא בש"ג שם. ובתוי"ט. וא"כ ה"נ ממש בנ"ד דמ"ש איסור שבת מאיסור בהמה טמאה אדרבה שבת בסקילה. אמנם מפירש"י שם נ' שאינו מפרש כן רק משום שאינו רפואה בדוקה ואיה"נ אילו הי' בדוקה גם שהוא ע"י סגולה שרי ובהכי ניחא ההיא דקמיע מומחה שבשבת (דס"א סוף ע"ב). בחולה שיש בו סכנה כו'. ולעיל מיני' נמי אמר אפי' נקט לי' בידי' כו'. עי' ס' מקור חיים סי' תס"ז סק"ה. ואפשר דהרמב"ם נמי מודה בבדוקה ומיירי באינו בדוקה. ואין להביא ראי' לאיסור באינו בדוקה מההיא דקמיע בזמן שאינו מן המומחה דשא"ה שיש תקנה שלא יצא לרה"ר. ולכאורה גם בזה יש ללמוד היתר ממ"ש המ"מ והביאו המ"א סי' שכ"ח סק"ד שבחולה שיש בו סכנה עושין לו אפי' דברים שאין במניעת הדבר ההוא סכנה. וא"כ הסגולה הנ"ל לו יהא שאינו רפואה בדוקה לא גרע מדברי' שאין בהם צורך כ"כ עפמ"ג סק"ד. והרי לדעת מ"מ עושי' לו כל מה שרגילים לעשות לו בחול כמ"ש בש"ע סעי' ד'. ועיין רבינו ז"ל סעי' ד' ממאכלי' ורפואות כו' וגם יציקת העופרת רגילים לעשות לו בחול עכ"פ. ובאמת שזה לכאורה נגד דברי הרמב"ם הנ"ל אע"פ שאפשר לחלק דכאן מ"מ יש מעלה בסגולה שאם תועיל יהי' צורך גדול והצלת נפש ולא יהא ספיקא גרע מדבר שאין בו רק צורך קצת בודאי (ועפמ"ג סק"א שהקשה הרי ס' נפשות דוחה וי"ל דמיירי בסגולה שהיא ס' שמקור דין זה מראבי"ה והוציאו ממשנה דיומא הנ"ל דמיירי בכה"ג וס"ל כהרמב"ם בפי' המשניות שם) והייתי סבור לומר דבאמת י"ל שהרמב"ם לא ס"ל כלל דינו של המ"מ ויש ליתן קצת טעם אם נאמר שזה תלוי במחלוקת אם שבת דחוי' כדעת הרשב"א בת' סי' תרפ"ט והר"ן שהובאו ב"י סי' שכ"ח או כדעת הר"מ והרא"ש פ"ח דיומא דשבת הותרה עמ"א סק"ט ופמ"ג לשם. כי אם הותרה עושי' אפי' דבר שאין בו רק צורך קצת ע"ד שאמרו ביו"ט ב' לגבי מת דכחול ממש שוי' רבנן ע"ש דאפי' למיגז לי' אסא התירו מה"ט בסי' תקכ"ו ועי' בת' רשב"א הנ"ל. והמ"מ י"ל נמי דס"ל הותרה ומ"ש רפ"ב מתני' דוחה את השבת אין ראי'. דהא תנן פ"ב דתמורה שקרבן צבור דוחה את השבת ואת הטומאה ואעפ"כ י"א דהותרה ולא אותבינן עלייהו ממשנה זו ולשון רמב"ם דחוי' אא"ל כן דדוחה לחוד ודחוי' משמע לא הותרה. ולפ"ז א"ש דינו של הרמב"ם בפ"ח דיומא הנ"ל משום דשאר איסורים ודאי רק דחוי' עי' רא"ש ביומא שם ות' רשב"א הנ"ל וכיון שהם רק דחוי' אין עושי' כ"א בשיש במניעת הדבר סכנה ומה"ט אוסר הרמב"ם בסגולה ובאינו בדוקה כמ"ש ראבי"ה דאז חשוב לה רק צורך קצת. אלא שמצאתי לרבינו ז"ל בסי' שכ"ח דגם האומרי' דחוי' ס"ל נמי דינו של המ"מ דהא בסעי' י"ג כ' ששבת דחוי' ואעפ"כ בסעי' ד' הביא דינו של המ"מ. ואפ"ל דמה"ט החמיר שם. ודעת המ"א נ"ל כמ"ש דתלוי בפלוגתא הנ"ל שהרי בסק"ד כ' עמ"ש סעי' ט"ז ושם לא כ' כלום מזה רק בסק"י סתר דעת הע"ש שר"ל דהגמ' ס"ל דחוי' א"כ נ' דאם הי' דחוי' [לא] הי' (זה) [א"ש] מ"ש סק"ד ודו"ק. ומ"מ גם אם נאמר דלא תלוי בפלוגתא הנ"ל אעפ"כ יש לחלק בין ההיא דיומא לשבת כיון שנתנה שבת לדחות לגבי חולי זה אצל שאר דברים. משא"כ מי שנשכו כלב שוטה דעתה באים לדחות איסור זה לבד ועדיין לא נדחה איסור זה אצלו בעוד דבר. ולכן בשבת אפשר להקל בשאילתינו עכ"פ כיון שאומר שריפא ושינה ושילש הרי נאמן אדם לומר שהוא מומחה ואפשר גם באם כמה פעמים לא ריפא ג"כ כיון דמ"מ כ"פ ריפא ג"כ ורגילים לעשות לחולי כזה סגולה כזו בחול ויהי' זה דומה לדינו של המ"מ. ואע"פ שהמ"א סקי"ז נ' דס"ל כרש"י וכ"ד רבינו ז"ל להחמיר לבעל נפש. מ"מ שא"ה שבודאי אין בזה צורך כ"כ. משא"כ בזה שמא יועיל והרי ס' נפשות להקל. א"כ יש לסמוך על המ"מ וש"ע ואין להחמיר כלל. משא"כ בדינו של המ"מ לא שייך לומר כן כי אין בדבר זה ס' נפשות ולכן החמיר לבעל נפש ודו"ק. וגם אפשר לצרף דעת האומרים הותרה כו' כי הגם שהרב"י נר' דס"ל דחוי'. אבל המ"א סקט"ו נראה דמספקא לי' עכ"פ ואפשר נוטה יותר להאומרים הותרה:
